חריקת בלמים ושינוי כיוון

שעת צהריים, חום כבד, בקושי רואה משהו דרך משקפי השמש האופנתיות האופטיות. נעה עם התנועה הזורמת בעצלתיים, כמו מזג האוויר האביך. אנשים ברחוב נעים בכבדות, חולפים על פני שיירת המכוניות. אני מדליקה את המזגן ברכב והמחשבות מתרוצצות לי בראש. הימים חולפים, אך הבעיות לא. הן רק גוברות. עוד ילד שהוחרם, עוד דקירה, עוד שחיתות, עוד מפלגה מצטרפת לאינספור המפלגות, פילוג גדל, וכל זה קורה פה. והכל ממשיך כרגיל. בינתים מקבלת עוד 6 הודעות וואטסאפ ושני SMS.

ואני לוחצת על דוושת הגז בעדינות, תוך התחשבות באאודי שלפניי ובאוטובוס שאחריי, ותוך כדי מנסה לנצל את זמן האיכות עם הילדים ברכב. חושבת לעצמי, איזה מוסיקה לשים, על מה נשוחח, מהם המסרים והערכים שיעשו אותם מאושרים, איך לייצר להם עולם טוב ובטוח שבו יפרחו ויצליחו.

ופתאום… בתוך הקצב האיטי הזה, משום מקום, נשמעת חריקת בלמים אימתנית שמפלחת את האובך והלב. תוך שניות, עשרות אנשים יוצאים מהמכוניות, וצעקות, האשמות הדדיות שני נהגים מתווכחים ביניהם מי אשם. רוכב אופנים מוטל על הכביש, ומהומה. מישהו שואל האם הנהג היה בטלפון? אולי קרא וואטסאפ או SMS? אישה בהריון מתקדם, העומדת בתוך ההמון אומרת פתאום, תעצרו. אתם לא מבינים שאנחנו משפחה אחת? הנהגים עוד רוצים להטיח האשמות זה בזה, אך מילותיה של האישה, איכשהו חודרות את טיפות הזיעה עפות באוויר מהוויכוח. אמבולנס אוסף את הפצוע, ושני הנהגים עומדים שם, מביטים זה בזה, ומילות האישה שעוד עומדות באוויר, ממיסות איזה קיר בלב, מפוגגות את תחושת הפירוד, השנאה, ומחדירות חשיבות למה שבאמת חשוב. לעובדה שאנו אחים. כולנו. ושאם רוצים חיים טובים לנו ולילדינו, אז צריכים לבנות פה אווירה של משפחה אחת גדולה.

About Moshe